עגלה אחרונה – עלילות חיים #1

עלילות חיים היא סדרת סיפורים קצרים על חיים ועלילותיו. הסיפורים בדיוניים.

חיים מצא לעצמו תחביב קצת לא שגרתי לעת פרישתו מעבודה. "אני רוצה לטפל בדברים שמרגיזים אותי", כך אמר.

כשדברים מרגיזים אותו, הניח, הם בטח מרגיזים גם אנשים אחרים. ואם הם מרגיזים גם אנשים אחרים, הרי שלנסות ולמעט אותם זה חיובי בהחלט.

ומה יותר מרגיז מאשר דברים שמסכנים אותו? ככל שאתה מגיע לגיל מבוגר יותר, ונשאר לך פחות זמן לחיות, ככה הזמן הזה יותר יקר לך.

"זו תהיה התרומה לקהילה שלי" אמר לאשתו, כל כך הרבה פעמים עד שהסכימה (או התייאשה) והחלה לשתף פעולה.

אשתו של חיים לא אהבה את התחביב הזה ומצד שני היא לא יכלה שלא להודות שהיה פה משהו.

הדבר הראשון שהרגיז את חיים הוא רכבים שדוהרים בכיכרות השכונה ולא עוצרים במעברי החציה, גם כשהולכי הרגל בבירור מתחילים לחצות ועל כן זכות הקדימה שייכת להם, לכאורה. זה אמנם מנחם לדעת שזכות הקדימה שייכת לך, אך פחות מנחם כשטון וחצי של מתכת דוהר לעברך בלי כוונה לעצור.

וכך, פעם בשבוע ביום ריקון הפסולת מהמדרכה שליד ביתו, אותו יום בו אנשים מוציאים דברים לרחוב בשביל שהעירייה תפנה אותם, חיים החל להסתובב ולאסוף עגלות ילדים המיועדות לזריקה. נותר עוד שימוש אחרון לעגלות האלה, בטרם יתגלגלו בדרכן האחרונה אל עבר אתר פסולת כלשהו.

זה עבד ככה – אשתו של חיים שימשה בתפקיד המאתרת והצלמת. היא הייתה עומדת לפני כיכר וצופה על המכוניות המתקדמות מעבר לכיכר, כשהייתה רואה מכונית שנוסעת מהר מדי, כזו שברור שלא תעצור (רואים את זה מרחוק), הייתה מסמנת לחיים ומתחילה לצלם בווידאו את הסיטואציה.

אחת לשבוע-שבועיים, אם זה התאים, חיים ואשתו יצאו גם לשוטט קצת ברחובות, לרגל התחביב. הם השתדלו לטייל באזורים בהם לא ממש מכירים אותם. בדרך כלל, עשו זאת בשעות הערב, אך לפעמים דווקא בבוקר, בשעות בהן ילדים הלכו לבית ספר. בכל פעם הסתובבו עם עגלה ישנה, ובתוכה בובת תינוק, או סתם חפצים ישנים.

חיים, שהיה עומד בצד השני של הכיכר, היה מתחיל להתקדם לעבר חציית הכביש, דוחף את העגלה בידיו. סבא קצת צעיר שלוקח את הנכד לגן שעשועים. ברוב המקרים, יש לציין, המכונית אכן עצרה, בחינניות או בלעדיה, וחיים עבר לצד השני. בדרך כלל לא עברו יותר מ- 4-5 ניסיונות עד לרכב שפשוט המשיך בנסיעה והפגין בכך שאין לו כל כוונה לעצור. במקרים האלה, חיים המשיך בהליכה, עד למרחק של כ- 2 מטר מהמכונית (בכל זאת, בטיחות במקום הראשון), ואז, עצר ונתן דחיפה לעגלה כך שתשיג אותו ותעבור במהירות, במעבר החציה, את 2 המטרים האחרונים, בדיוק אל המקום בו המכונית דהרה.

זה לקח לחיים כמה ניסיונות עד שקיבל את התזמון הנכון, והתחושה הנכונה של מתי בדיוק וכמה חזק לדחוף את העגלה כך שתגיע ליעוד שנגזר עליה בדיוק במועד.

התוצאה הייתה מרהיבה. העגלה הייתה מועפת למרחק של כעשרה מטרים, מתעקמת ומתפרקת בחלק מהמקרים. בובת התינוק עפה מהעגלה ומתגלגלת לה על הכביש. המכונית הייתה עוצרת בחריקת ABS, ולעיתים אפילו בפתיחה של כרית אויר (ניסיון של גוש המתכת הנאמן להגן על השולט בו, ללא קשר לעובדה שהרגע ביצע עבירה).

תגובות הנהגים היו החלק המעניין ביותר בכל התחביב הזה.

חיים זוכר הכי טוב, כצפוי, את הראשון. גבר מקריח כבן 40, לבוש יפה. הוא נסע מהר, בטח מיהר לחזור הביתה לאסוף את הבן מאיזה חוג. הוא אפילו הספיק לצפור קצת וגם לגעת בברקס לפני שפגע בעגלה. אחרי זה הוא בלם בכל הכוח, יצא מהאוטו והתחיל לצעוק "מה זה? מה זה?" הוא חיפש ומצא את העגלה ששכבה כ- 20 מטר משם. כשהגיע אליה, וראה שהיא ריקה, חיפש את הבובה ששכבה כמה מטרים משם. הוא רץ אליה, הזיז אותה, ואז הסתכל בעיניים לבנות על חיים. לקח לו איזה חצי דקה להבין מה בדיוק קרה פה. חיים דיבר אליו וניסה לתת לו את הנאום שהכין מראש. לא בטוח שהוא שמע משהו מזה. בלי להוציא מילה נוספת הוא חזר לרכב. חיים הבחין בידיו הרועדות כשהתקשה לפתוח את הדלת. לבסוף, אחרי שהצליח, הוא נכנס חיוור לאוטו ונסע משם (לאט הפעם).

ולגבי שאר הנהגים? רובם קרעו מעצמם את מסיכת האנונימיות ויצאו  מיד מהרכב לראות מה קרה. בכך הם ניסו להבין האם למעשה חייהם מתחלקים לשנים. מצד אחד החיים הרגילים שחיו עד לרגע בו הם דרסו תינוק בעגלה במעבר חציה, ושהסתיימו ברגע זה. מצד שני החיים שמצפים להם מעכשיו.

בדרך כלל זה כלל ריצה אל עבר העגלה, ואז ריצה עוד יותר מהירה לעבר הבובה. ואז, אחרי שהרימו אותה,  כמה רגעים של בהייה בשביל לעכל את כל מה שקרה הרגע. אחרי זה התחיל בדרך כלל כעס, ולפעמים גם דמעות.

אחרי שסיימו לעבור את השלב בו הם הבינו שפגעו בעגלה ריקה, הם לקחו לעצמם כמה רגעים להירגע. בשלב זה חיים ניגש אליהם והסביר להם במתינות שהסצנה מבוימת. אמנם החלק בו הם העדיפו להמשיך לנסוע ולסכן תינוק בעגלה אמיתי, אבל הם למעשה מקבלים הזדמנות חד פעמית להמשיך לחיות את חייהם הרגילים.

עוברי אורח במידה והיו, נטו להזמין משטרה ואמבולנס, אבל בדרך כלל עצרו בטרם עשו זאת כי הבינו שאין צורך. במקרים האחרים ביטלו את הקריאה בתוך כמה דקות, כשהתברר שכולם בסדר. ברוב המקרים הסצנות בוצעו בזמן בו לא היו הרבה אנשים בסביבה.

אלימות לא הייתה, במיוחד ברגע שנוסעי הרכב (בדרך כלל אחד) הבינו שהסצנה מצולמת הם נרגעו באופן מהיר.

הצילומים, כך הבטיח לנהגים, יישארו אצלו למזכרת, ולא יישלחו אל המשטרה או סתם יפורסמו ברשתות חברתיות. "המטרה היא החוויה" כך אמר להם, "וקיבלתם את ההזדמנות לתקן".

רוב האנשים לקחו את זה טוב. הם אמנם היו בהלם אבל משהו במבט שלהם אמר לחיים שלא במהרה הם יחזרו על המצב בו לא יעצרו להולך רגל או לעגלת תינוק במעבר חציה. אישה אחת אפילו אמרה תודה לפני שנסעה.

היו גם מיעוט של אנשים שבחרו להתנהג אחרת. אחרי שבלמו את המכונית. לפעמים יצאו מהרכב ואז חזרו אליו ולפעמים לא. הם הבינו פחות או יותר מה קרה, ומה הם עשו. במקרים האלה המכונית הייתה פותחת בנסיעה מהירה ומתרחקת מהמקום. היסטריה, או אולי החשש מנטילת אחריות והשלכותיה. ניסיון נואש להיאחז באנונימיות.

במקרים האלה, הקבצים אכן נשלחו למוקד המשטרה וגם פורסמו ברשתות חברתיות. חלק מהמקרים בהם אנשים כן עצרו פורסמו גם הם ברשתות החברתיות, אך תוך טשטוש פרטים מזהים של הרכב.

והעגלה? ברובם המוחלט של המקרים יצאה לחלוטין מכלל שימוש. לאחר ששבו הביתה, החזירו חיים ואשתו את העגלה בפעם השנייה אל אותו מקום בדיוק בו הונחה שבוע לפני. שבורה הפעם אמנם, אך גם שבעת רצון על כך שהשימוש האחרון בה הציל, אולי, ילד.

כך, בסביבות פעם בשבוע, חיים ואשתו עשו את הגרסה שלהם של תרומה לקהילה.