פרישה מוקדמת וזהות עצמית

מה העבודה מספקת לי? ולכם?

הכנסה, כמובן, היא התשובה הבסיסית והכה-נכונה.

אבל האם זה הדבר היחיד?

בתחילת התעסוקה שלי הייתי משוכנע שהתשובה לשאלה הזו היא "כסף" בלבד. ככל שהתקדמתי במסע העצמאות הכלכלית אל עבר האור שבקצה המנהרה, ההבנה שעבודה מספקת הרבה יותר מהכנסה התחילה להתבהר יותר ויותר.

העבודה נותנת, בנוסף להכנסה, גם תחושה של ערך ושל נחיצות.

האם הייתי ממשיך לבוא לעבודה אם היו לא משלמים לי בכלל (ומצד שני, לא הייתי צריך את הכסף)? כנראה שלא כי העובדה שלא משלמים לי אומרת שככל הנראה אני לא מביא ערך ועל כן לא באמת נחוץ.
ומה לגבי אם היו מקצצים לי חצי מהשכר? (סביר שלא…) ואם לא רק אני מקוצץ ככה אלא גם כל שאר העובדים בתעשייה ביחד איתי? (הממממ….שאלה טובה…)

בנוסף, עבודה נותנת גם הרגשה של שייכות, של להיות חלק ממשהו גדול יותר.

מקום עבודה מספק גם מעמד. אם נשאל כמעט כל אדם בעל עבודה את השאלה הבסיסית "מה אתה" התשובה שנקבל היא, ככל הנראה, תיאור של התפקיד בעבודה שהוא עושה (לדוגמה, מהנדס, מתכנת או מנהל). סביר הרבה פחות שנקבל תשובה שמייצגת את הקשרים המשפחתיים או החברתיים (לדוגמה, אני בעל, או אני אמא).

אז אם אעזוב את מקום העבודה שלי, מה בדיוק אני מתכנן לענות לשאלה הזו? ולא רק אני צריך לענות על השאלה הזו. היא משמעותית גם לאשתי שצריכה לענות עליה, לילדים שלי, להורים שלי, וכו'.

מה הילדים אמורים לענות לשאלה הזו כשישאלו אותם בבית הספר "אבא שלי שוטר, מה אבא שלך"?

עם הזמן הבנתי שבסטטוס של פרישה מוקדמת, המענה לשאלה הזו לא פשוט. לכן התחלתי לחשוב על תשובות אפשריות.

כמו שכבר כתבתי, העצמאות הכלכלית שלי היא סטטוס שאינני מעוניין לחלוק עם העולם. בתור כזו, לומר לאנשים את האמת הפשוטה שאני בפרישה לא בא בחשבון. שהרי שאלת ההמשך המתבקשת היא, "אז איך אתם מסתדרים?".

בהמשך נסתכל על מספר תשובות שנשקלו

"בין עבודות"

לומר שאני "בין עבודות" אמור להיות אפקטיבי לסיום הדיון. זה מספיק מביך בשביל להעמיד את הצד השני במצב שבו סביר מאד שלא יישאלו עוד שאלות. מצד שני עבור אנשים שזוכרים את התשובה, כעבור זמן מסוים התשובה הזו תתחיל להיות בעייתית. לומר לשכן שגר 2 קומות מתחתיך, עובד מהבית, ופוגש אותך עכשיו כל יום, שאתה בין עבודות כבר 3 שנים יכול להיות מוזר קצת ולעורר תגובה בלתי רצויה של רחמים, והשתתפות בצער. מה שחסר לי הוא שאותו שכן חביב יציע את עזרתו במציאת עבודה או אפילו בניסוח קורות חיים.

בנוסף, זו תשובה לא מוצלחת במיוחד עבור מעגלים רחוקים יותר. חמותי, לדוגמה, לא תקבל תשובה כזו בקלות, במיוחד לאורך זמן. סביר מאד שהשאלה הבאה שתישאל מתישהו היא "אוקיי, אז מה אתם עושים עם זה?" וזה לא מקום טוב להיות בו או לשים בו את אשתי.

גם המעמד החברתי של הילדים לא ירוויח מתשובה כזו.

"עובד על מיזם חדש"

זו כבר תשובה יותר טובה. מה בדיוק המיזם הזה, אף אחד לא צריך לדעת ואני לא חייב לספר. זה תמיד יכול להיות משהו מסובך או שאי אפשר לדבר עליו. חסרונות יכולים להיות כלפי אנשים שבאמת יודעים דבר או שניים על המקצוע ויכולים לנסות להקשות בשאלות טכניות על מה מדובר.

אני מניח שאוכל לחשוב על משהו מעורפל מספיק, שיוכל לרצות גם אנשים כאלה, אבל גם כאן הבעיה יכולה להיות לאורך זמן. כן, אני מדבר על אותו שכן – אחרי 3 שנים התשובה הזו יכולה להישמע פאתטית כמעט כמו "בין עבודות", ולספק את אותה התגובה.

"עובד בתור פרילנסר"

זה כבר נשמע יותר טוב. במיוחד אם הפרילנסר הזה הוא באותו התחום, או אפילו באותו מקום העבודה הקודם. הרי זה קשה לדעת שזה לא נכון.

אפשר להיות פרילנסר הרבה שנים. אף אחד גם לא יודע מה היקף העבודה שפרילנסר עושה, מהיכן הוא עושה אותה, ומי הלקוחות שלו בדיוק. ישנה חירות מובנית בתוך המילה פרילנסר שסביר שתגרום לאדם הממוצע להנהן בסיפוק.

זו תשובה טובה גם לחמות. בנוסף היא גם מוצלחת עבור הילדים. ממילא לא הם ולא החברים שלהם מבינים מה בדיוק הגדולים עושים שם במקום הזה שנקרא "עבודה".

הבעיה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה עם התשובה הזו (והיא בעיה שמפריעה לי מאד) היא, ובכן, שמדובר בשקר. האם זה ראוי לשקר לאנשים סביבך, כולל הקרובים ביותר על מה אתה עושה? האם זה מתאים לשקר לילדים שלך כשהם שואלים אותך איך היה היום בעבודה? איזה דוגמה אישית אני אתן?

"אין שינוי, עובד באותו המקום"

דומה מאד לאפשרות הקודמת. יכול כנראה לעבוד כמעט בלי בעיה אף פעם. יכול ליפול במקרה של מישהו שיכול באמת לבדוק שאתה לא קיים יותר בחברה. גם אז, הסיכוי שהוא יבוא לשאול אותך על זה אחרי הבדיקה קטן מאד. שכן מביך מצידו לבצע את הבדיקה הזו, וגם מביך לבוא ולעמת אותך עם התוצאות שלה.

קצת פחות מעורפל מפרילנסר, ולכן פחות מוצלח לדעתי. עם זאת התשובה הזו סובלת מאותה הבעיה בדיוק – השקר.

גם לעצמי אני צריך לענות על השאלה הזו. יכול להיות שהתשובה כלפי פנים קשה לא פחות מאשר החוצה. עד כמה שאני מתקשה להודות בזה, חלק משמעותי מהדימוי העצמי שלי נובע מהשייכות המקצועית שלי, מהמעמד שיש לי בעבודה (והרווחתי בעמל). זה משמעותי להרגיש שאנשים צריכים אותך, שהם רוצים לקבל ממך מה שיש לך לתת להם, ומישהו אפילו מוכן לשלם בשביל זה. כל זה נותן לי ערך משמעותי שקשה לי לחזות איך ארגיש בלעדיו.

סיכום ביניים

כמו שאתם כבר בטח מבינים, טרם מצאתי תשובה מספקת לשאלה הזו. לכן, עשיתי את המעשה הבוגר והאחראי, וברחתי ממנה. לפחות לעת עתה.

עבודה במשרה חלקית פותרת בצורה טובה את השאלה. אף מכר לעולם לא שאל אותי מה היקף המשרה שלי. מבחינתם, אם אני עובד במקום מסוים אני  100% נמצא שם, בדיוק כמותם וכל מי שהם מכירים. גם לילדים שאמנם יודעים שאבא עובד במשרה חלקית ויש לו ימים חופשיים קל מאד לספר איפה אבא עובד. אפילו החמות מרוצה.

הבעיה היחידה היא, שזו פשרה. זו לא פרישה מוקדמת אלא רק פרישה חלקית.  ואולי זה הכי טוב שיש?