פרישה מוקדמת וחירות

מחשבות ראשונות

פרישה מוקדמת היא יעד שאני שואף אליו כבר שנים רבות, כמעט מאז התקופה בה התחלתי לעבוד. העבודה המשמעותית הראשונה שלי הייתה בצבא קבע, בו שירתי מספר שנים. בתקופה הזו בלטה לי מאד הניגודיות בין עשית עבודה מחשבתית, ושהייה בחברתם של אנשים משכילים ועתירי יכולות ואפשרויות בחירה רבות, לבין הטוטליות שבשליטה שהצבא נוטל לעצמו על החיילים והקצינים המשרתים בו בסדיר.

המחשבה על כך שאני נדרש ומחויב לעשות עבודה הדורשת חשיבה, יצירתיות ונקיטת יוזמה, אל מול העובדה ששובצתי אל התפקיד אותו אני עושה בלא יכולת בחירה, ואין לי האפשרות לסיים אותו ביוזמתי או להחליף אותו היוותה עבורי גורם מדכא.

כמו כן, הפריעה לי קיומה של הסמכות המוחלטת (לפחות תאורטית) שנתונה למפקד שלי על הזמן שלי. הסמכות הצבאית מאפשרת לו להורות לי לעבוד בכל יום ושעה (אקזוטית ככל שתהיה) שיבחר לנכון ומקנה לו את הסמכות להכניס אותי לכלא (כלומר לשלול ממני את החירות שלי בצורה מוחלטת) במידה ואסרב, או שלדעתו אבצע את העבודה בצורה שאינה מספקת.

באותה תקופה התחלתי גם לחשוב רבות על החיים שאחרי הצבא – בתעשייה. שם, אמנם, אין אפשרות למנהל כלשהו לשלול את חירותו של העובד שלו במידה וזה עשה עבודה שאינה מספקת לדעתו. המקסימום שהוא יכול לעשות הוא לפטר את העובד ולפגוע בו כלכלית.
בנוסף, בניגוד לצבא, נתונה לעובד בכל רגע הזכות להחליט שהוא מעוניין להפסיק את העסקתו בחברה הנוכחית ולעבור לעבוד בחברה אחרת. כלומר העובד הוא בעל בחירה המאפשרת לו לבחור את המעסיק שלו ועל כן במידה מסוימת גם את המנהל שלו.

אך האם זו באמת חירות?

אם אני חייב לעבוד בעבודה כלשהי, הבחירה שלי היא מצומצמת. כנראה אני יכול להחליף את המנהל שלי במנהל אחר אם אחליף מקום עבודה (פעולה הדורשת מאמץ בפני עצמה), אך עדיין אהיה מחויב לרצות מנהל כלשהו. בנוסף, סביר למדי להניח שמנהל חדש ירצה ממני פחות או יותר את אותם הדברים כמו שרצה המנהל הקודם. ואם כך, מה ההבדל המהותי ביני לבין איש קבע המחויב לרצות מפקד מסוים?

ואם לא אהיה באמת בעל חופש בחירה, כנראה אמשיך להרגיש את התסכול מהקונפליקט הזה גם בהמשך.

המחשבה על כך שהתחושה שהרגשתי במהלך שירות הקבע תלווה אותי במהלך כל שנות העבודה שלי, כלומר עד גיל הפנסיה הייתה בלתי נסבלת.

שביב של תקווה

וכך, כשבמקרה התגלגל לידי הספר "אבא עשיר, אבא עני" שהציג בפני, לראשונה, את הרעיון של הכנסה פסיבית ונכסים מניבים, הרגשתי פתאום שאולי בכל זאת יש לי תקווה.

הרי התלות של עובד בחברה שמעסיקה אותו הוא כלכלי בעיקרו. ולכן, אם ייתכן מצב בו לאדם אין תלות כלכלית במעסיק שלו, הרי הוא יכול, לבחירתו, להחליף אותו במעסיק אחר, או באף מעסיק. זו חירות!

אדם הוא בעל אחריות שאיננה ניתנת לערעור (בעיני) לספק הכנסה שתספיק (לפחות) לקיום בכבוד שלו ושל משפחתו. לכן כל הכנסה פסיבית, ולו הקטנה ביותר, מפחיתה במשהו מהאחריות הזו. במילים אחרות, כסף יכול לשאת בעול במקומי. וואו!

באותה תקופה, התחלתי להסתכל על כסף בצורה שונה וחדשה. מאמצעי המאפשר קניה של צרכי קיום ושל מותרות (שתמיד הקסימו אותי), לאמצעי המאפשר בחירה.

הוקסמתי מהרעיון החדש והמהפכני של עצמאות כלכלית. יש לי בכל זאת תקווה לחירות!

בהיותי איש של מספרים, ניסיתי לתרגם את הרעיון הזה לכיוון פרקטי, ולמצוא איך אני מתרגם אותו לתוכנית מעשית עבורי ועבור משפחתי. הבנתי שהרעיון, על אף קסמו, דורש זמן רב והקרבה לביצוע. שעות רבות ישבתי מול רשימות תיאורטיות וטבלאות אקסל, בשביל לנסות ולהבין כמה כסף אני יכול לפנות (ואיך) לכיוון של קניית נכסים, מה בדיוק אני יכול לעשות איתו, מה המינוף שאני יכול לקחת וכו'.

בתוך תקופה קצרה, היה לי ברור שהכיוון הזה הוא דבר שאני מתכוון לשאוף אליו במלא הקיטור. שהרי, מה כבר יותר חשוב לאדם מהחירות שלו?

לשמחתי, זכיתי (ועודני זוכה) להיות נשוי לאישה שהייתה מסוגלת להכיל את הג'וק החדש שנכנס בי, קיבלה בהבנה את הכיוון ואפילו נתנה לי את הסכמתה וברכתה להתחיל ולצעוד אל עבר האופק הרחוק והנכסף.

ההתחלה

וכך, אחרי סביבות שנה בקבע, קניתי את הדירה הראשונה להשקעה שלי. למעשה, הייתה זו דירה שיכון ישנה מאד בקומה אחרונה וללא מעלית. קניתי אותה מכונס נכסים, והיו בה בעיות של נזילות. אכן, הייתי צריך להתעסק עם שוכרים לא קלים ושכנים קלים אפילו פחות. נכון, הייתי צריך לקחת הלוואה על רוב גדול מסכום הקניה. בנוסף, הייתי צריך לפנות, לנקות, לצבוע, להראות לשוכרים, לשמוע תלונות, לתקן נזילות, להחליף ברזים, להתעסק עם בעלי מקצוע טובים יותר ופחות, להחליף שוכרים וכו'. אבל למרות הכל היה לי נכס מניב בבעלותי. בכל חודש הייתי מפקיד צ'ק וחושב לעצמי שכסף שיש לי עובד עכשיו קצת במקומי, ומסייע לי לגייס עובדים נוספים, כמותו.

וזה היה קסם, וזה היה שווה את הכול!

חברים למסע?

באותה תקופה של שינויים דיברתי רבות על הנושא עם חברים בצבא. נדהמתי לגלות שהאפשרות הזו לא קסמה להם כמו שהיא קסמה לי. פשוט לא הבנתי איך זה יכול להיות. מה, הם לא מבינים שאין דבר חשוב יותר מחירות?

מה זאת אומרת זה לא שווה את זה? אז מה אם אפשר גם להפסיד? איך יכול להיות שעדיף להנות עכשיו? מה פתאום זה חסר סיכוי?

זה לקח קצת זמן, אבל אחרי שתחושת הבדידות הזו חלחלה בי, ירדתי למחתרת. הרי אם אף אחד לא מבין אותי, מה הטעם שידעו בכלל? את השאיפות שלי ומה שאני עושה בשביל להגשים אותן, אשמור לעצמי ולמעגל קטן מאד של אנשים קרובים.

וכך אחרי שהשתחררתי מקבע והתחלתי לעבוד באזרחות המשכתי עם המחשבות, הטבלאות וההשקעות. המשכתי לחיות בפחות ממה שהמשכורת מאפשרת. התחלתי להשתמש בכסף שנותר בשביל לכסות הלוואות, לבנות תיק השקעות, ולקנות נכסים נוספים.

התחלתי לקרוא יותר, וגיליתי שאני לא עד כדי כך לגמרי לבד, כמו שחשבתי בהתחלה. גיליתי שקיימים אנשים (וירטואליים) שכבר חשבו על זה, ועשו את זה, או ששואפים לזה כמוני. רובם דוברי אנגלית, אבל אפילו מצאתי אחת בעברית – ממש משלנו, הסולידית!  אהבתי את העובדה שקיימת בעולם מישהי שלוקחת את זה יותר באקסטרים ממני. שמוכנה לחיות מסכום חודשי קטן בהרבה מזה שאני מוכן ומתכנן לחיות ממנו. אמנם ללא משפחה, אבל עם שפע של חירות. ועוד מעזה להיות מאושרת מזה.

לקראת ההגעה ליעד

התהליך לקח לי הרבה זמן. המון זמן למעשה. אבל בסופו של דבר הגעתי ליעד הפרישה המוקדמת שלי.

לא אכתוב כרגע על דברים שקרו בתקופה הזו. זה יהפוך את הפוסט לבלתי קריא. אבל לקראת סביבות גיל 35 האור בקצה המנהרה התחיל להתקרב ולסנוור את העיניים, המורגלות לחשכת המסכים והפלואורסצנטיים. הטבלאות התחילו להתכנס ליעדים שהוגדרו זמן רב מראש.

תהליך נוסף וחדש החל בהתאמה – היעדים החלו להפוך ולהיות ברורים פחות ופחות.

האם באמת הסכום הזה יספיק לי בשביל לחיות חיים טובים? מה יקרה אם דברים ישתבשו? ומה יקרה אם יהיה מיתון כלכלי או אינפלציה? האם אני בעצם צריך את העבודה בשביל עוד דברים, חוץ מהכנסה?

אם אעזוב את העבודה, מי אני בעצם?

הפשרה שנמצאה, בסביבות גיל 40 ואותה אני חי עד היום היא עבודה במשרה חלקית. כמו כל פשרה, היא לא קלה, ועם זאת מאפשרת לי איזון (סביר פחות או יותר) בין הרצון שלי לחירות לבין הדברים שהעבודה מספקת לי.

אני מודע לכך שהמצב הזה הוא זמני, בדיוק כפי שהכול זמני ממילא. לא ברור שהמעסיק שלי ימשיך להסכים להעסיק אותי במשרה חלקית עוד זמן רב. גם בסטטוס של עובד במשרה חלקית אני בודד. במהלך 20 שנות הקריירה שלי, הכרתי באופן אישי רק אדם אחד שעבר לעבוד במשרה חלקית. גם הוא עזב את העבודה לחלוטין אחרי שנה.

אני כרגע נמצא סביבות 6 שנים במצב הביניים הזה, ואין לדעת לאן הוא יתפתח מכאן. מה שלא יקרה, אכתוב עליו כאן.